סואעד נ' חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1.המדובר בתביעה שהוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975. הנתבעת כפרה בנסיבות התאונה הנטענות ולפיכך, פוצל הדיון ונשמעו תחילה ראיות בשאלת החבות בלבד.

2.לטענת התובעת, במועד התאונה בעת שנכנסה לרכב כדי לנסוע, ביחד עם בעלה ואחיו לאירוע משפחתי, סגר בעלה את דלת הרכב על ידה והיא נפגעה באצבעות 3-4 ביד שמאל.

התובעת פרטה בתצהירה כי הפגיעה ארעה לאחר שנכנסה לרכב במושב שמאחורי הנהג וסידרה את בגדיה – הכניסה את חצאיתה, אז סגר בעלה את הדלת שפגעה באצבעות כף ידה השמאלית.

מטעם התובעת העידו התובעת ובעלה.

גיסה של התובעת,אשר שהה ברכב בעת התאונה, לא התייצב לדיון ולפיכך נמשך תצהירו מן התיק.

דיון:

3.לאחר שעיינתי בעדויות התובעת ובעלה וכן במוצגים נ/1, נ/2, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

אציין כי בסיום הדיון ניסיתי להביא את הצדדים לידי הסדר פשרה ואולם, משלא צלחו ניסיונותי ולאחר שעיינתי שוב בעדויות שבפני ושקלתי את טענות הנתבעת, שוכנעתי כי יש ממש בהפניותיה של הנתבעת, לחוסר הסבירות שבגרסת התובעת ולסתירות בין עדותה לעדות בעלה.

4.בהתאם לכלל של "המוציא מחברו עליו הראייה", נטל הראייה רובץ על התובעת להוכחת נסיבות התאונה והתרחשותה.

בעניין זה מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי עדות התובעת ובעלה הינן בבחינת עדות יחידה כמשמעותה בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה"").

הגרסה העובדתית שהעלתה התובעת מתבססת רק על עדותה ועדות בעלה, אשר אליהן יש להתייחס כעדות יחידה. ראה בעניין זה ע"א 761/79 פינקל ואח' נ. הדר חברה לביטוח בע"מ שם הבהיר בית המשפט כי טעמה של ההוראה המופיעה בסעיף 54 לפקודה הוא למנוע ולסכל תביעה מבויימת, שיקשה על הנתבע לסתרה או להזימה:

"תביעה מעין זו שלפנינו היא מבין התביעות, שיקשה מאוד על נתבע לסתרן או להזימן בראיות משלו. תביעות המתבשלות בין בני זוג לבין עצמם, בעדות הטבחיים לא סגי להוכחתן" שם בעמ' 55-56.

בעלה של התובעת הינו בגדר אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת התובעת. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 54 לפקודה, על מנת לקבל את גרסת התובעת, רק על בסיס עדותה ועדות בעלה, יש צורך בטעם אמיתי וכבד משקל (המבוסס על סבירות ביחס למכלול הראיות שהוגשו בנסיבות המקרה), המצדיק קביעה על פי עדויות אלו בלבד. ראה בעניין זה בספרו של: "קדמי "על הראיות" מהדורה תש"ע בע"מ 1435, שם קובע המלומד כי דרישת ההנמקה אינה פורמאלית גרידא, אלא מהותית ואשר אף נועדה לערכאת הערעור לבחון את ההחלטה.

5.במקרה דנן לא רק שלא מצאתי טעם התומך בסבירות גרסת התובעת, אלא אף שוכנעתי כי גרסתה באשר לנסיבות התאונה, אינה אפשרית ואף נמצאו בין עדותה לעדות בעלה, סתירות המערערות את מהימנותה.

למרות שקיימת אפשרות למשיכת וסידור חצאית כשהיד אינה מקומצת לאגרוף, אלא אצבעות היד פרוסות, צודק ב"כ הנתבעת בטענתו כי אין אפשרות סבירה, בהתייחס לנתונים העולים מעדות התובעת, שאצבעות ידה נפגעו כתוצאה מטריקת דלת הרכב:

התובעת העידה כי בעת הפגיעה, כבר ישבה בתוך הרכב כששתי רגליה בתוך הרכב (עמ' 3 שורה 16-17), וכי הרימה את החצאית מהירך (עמ' 3 שורה 14). גם במהלך חקירתה, עת הדגימה התובעת את משיכת החצאית באמצעות ידה השמאלית, הניחה את אצבעות ידה על הירך. עוד העידה התובעת כי קיבלה מכה מהצד של הדלת בחלק בו הדלת נסגרת. מאחר שעל פי עדות התובעת הרגל- הירך, כבר היתה ברכב, הרי גם אם אקבל את הגרסה ששולי החצאית היו מחוץ לרכב, הרי היד שהונחה על הירך, הייתה, כמו הירך ,בתוך הרכב ולפיכך, אין אפשרות סבירה כי דלת הרכב פגעה באצבעות כף ידה.

זאת ועוד, התובעת מיקמה את חניית הרכב על פי נ/1 באופן שונה לחלוטין מהאופן בו מיקם אותו בעלה.

עוד הבהירה התובעת כי מאחר שנכנסה לשבת במושב שמאחורי הנהג, עשתה סיבוב מסביב לרכב ולא נכנסה למושב בצד הרכב הקרוב לבית. התובעת אף הדגימה בתנועות ידה את הסיבוב שעשתה מסביב לרכב. בחקירתה לא ידעה התובעת למסור הסבר לסיבה בגינה ערכה סיבוב סביב הרכב כדי להיכנס אליו (עמ' 3 שורה 6) ומדוע לא התיישבה ברכב במושב בצידו של הרכב הסמוך לבית ממנו יצאה. התמיהה אף מתחדדת שעה שהן התובעת והן בעלה העידו כי בעלה של התובעת כעס על כך שהתעכבה להגיע לרכב. אם כך, מדוע לא נכנסה התובעת מיד ומהר לרכב מהצד הקרוב לבית, אלא טרחה להקיפו ולהתיישב בצד בו יושב הנהג?!

בעניין זה אציין, כי מובן שככל שהתובעת כן התיישבה במושב הצמוד לביתה ולא מאחורי מושב הנהג כטענתה, הרי אילו הייתה הדלת אכן נסגרת על ידה, הייתה ידה הימנית נפגעת ולא ידה השמאלית.